מאפית אריאל בע"מ(פורמלי) ואח' נ' חברת חשמל לישראל בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעת התובעת בגין נזקיה הנטענים.

הצדדים הגיעו ביניהם ביום 28/1/13, להסדר דיוני לפיו על בסיס חומר הראיות אשר בתיק וסיכומי הצדדים, יינתן פסק הדין בתובענה זו.

התובעת טוענת כי ביום 30/3/11 בשעה 10:30 בבוקר אירעה הפסקת חשמל במפעליה של התובעת ברח' חלוצי התעשיה במפרץ חיפה. התובעת הינה רשת העוסקת ביצור ושיווק מוצרי מאפה מתוקים ומלוחים כאשר היצור נעשה במפעלים והתוצרת מסופקת למאפיות הרשת הפזורות בערים השונות.

לטענת התובעת, כאשר פסק החשמל, פנתה התובעת טלפונית לנציג הנתבעת ונאמר לה כי התקלה ידועה וכי אין צפי לסיומה. לטענת התובעת, חודש זרם החשמל רק בשעה 15:00 באותו היום. לטענת התובעת כתוצאה מהפסקת החשמל, נגרמו לה נזקים כבדים בתהליך היצור של מוצריה וכך אבדו חומרי גלם וסחורה אשר הייתה בתהליך היצור, כן נגרם נזק למוצרים אשר אוחסנו בהקפאה ולא ניתן היה לעשות שימוש בתנורי החימום והאפיה. התובעת טוענת כי שעות עבודה ירדו לטמיון וכן אבדו רווחים, כתוצאה מהפסקת היצור. בסיכומיה טוענת התובעת, כי לנתבעת אחריות להספקת החשמל למפעלי התובעת בהתאם להסכם ההתקשרות הכללי עמה, אותו הפרה הנתבעת. עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי חל הכלל של ה"דבר מדבר בעדו" ומשכך, הנטל על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. התובעת טוענת בסיכומים מטעמה כי הנזק נגרם בידי דבר מסוכן, החשמל ולפיכך על הנתבעת להוכיח כי לא היתה התרשלות מצידה באשר לאותו דבר מסוכן. עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי חברת החשמל התרשלה והפרה חובות חקוקות המוטלות עליה, על פי חוק החשמל התשי"ד 1954.

התובעת טוענת בסיכומים אשר הוגשו מטעמה כי עמדה בחובת הקטנת הנזק, באשר התריעה מיידית עם קרות הפסקת החשמל בפני הנתבעת וכן טוענת התובעת כי עלות אחזקת גנרטורים לשם גיבוי בזמן תקלות באספקת החשמל, גבוהה בהרבה מעלות הנזקים אשר עשויים להיגרם במקרה שכזה ולפיכך אחזקת גנרטורים, לטענת התובעת, אינה כלכלית ואינה משתלמת עבורה. התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת שמאי מטעמה אשר שם את נזקיה הנטענים של התובעת בסך של 149,194 ₪ ומכאן תביעתה.

הנתבעת טענה כי חברת החשמל כלל אינה חייבת לספק לתובעת חשמל באופן רציף, אמין, ללא כל הפרעות וללא כל תקלות, באופן אבסולוטי, יהיה אשר יהיה, כהנחתה של התובעת. לטענתה אין הדבר ניתן לביצוע והפרעות באספקת החשמל הן חלק בכל מערכת חשמל באשר היא ומקורן לעיתים בתקלות אשר אינן בשליטת הנתבעת. הנתבעת טוענת כי במקרה דנן, אירעה הפסקת החשמל הנטענת עקב פגיעת מלגזה אשר הופעלה ברשלנות על ידי חברת "גל מרין בע"מ", בקו המזין את מאפייתה של התובעת והפגיעה גרמה לקריעה וניתוק תיילי הרשת. חברת "גל מרין" הודתה באחריותה לנזק שנגרם לקו החשמל ואף שילמה בגינן של עבודות התיקון אשר נדרשו. הנתבעת טענה כי על התובעת כמחזיקת מפעל או ציוד הרגישים להפסקות חשמל, חלה חובה להיערך מראש למניעת נזק במקרה של הפרעה באספקת החשמל. באם היא אינה עושה כן, הרי שהיא אחראית לנזקיה. הנתבעת הכחישה אחריותה לנזקי התובעת הנטענים ולחלופין אף טענה כי הנזקים הנטענים מוגזמים לאין שיעור ואינם מבוססים. עוד טענה הנתבעת כי אין קשר סיבתי בין מעשיה או מחדליה הנטענים לנזקים הנטענים וכי התובעת לא עשתה די לקטנת נזקיה כמו גם יש ליחס לה אשם תורם משמעותי.

בסיכומיה הדגישה הנתבעת כי טענות התובעת בדבר רשלנותה, הפרת חוזה מטעמה והפרת חובה חקוקה הינן גדר הרחבת חזית אסורה וכן הדגישה הנתבעת כי אף טענותיה של התובעת לעניין חלות התנאים הנקובים בסעיף 41 ו-38 לפקודת הנזיקין הינן בגדר הרחבת חזית אסורה ולא בא זכרן כלל בתביעתה של התובעת. נוכח האמור עתרה הנתבעת לדחיית התובענה ומשסברה כי אשמה של חברת "גל מרין בע"מ" הוא אשר גרם לנזק, הגישה הנתבעת כנגדה הודעת צד ג'.

צד ג' הצטרפה לטיעוני הנתבעת באשר להעדר אחריות מטעמה בדבר נזקיה הנטענים של התובעת וכן טענה כי פעלה בנסיבות בסבירות ובזהירות, העסיקה עובדים מקצועיים ודאגה להדרכתם כמו גם דאגה לנהלי עבודה מסודרים ופיקוח על ביצוע העבודות שנעשו מטעמה. צד ג' הכחישה הפרת חובות חקוקות מטעמה וטענה כי הנטל להוכיח טענותיה בהודעתה מוטל על הנתבעת ואינו עובר אל צד ג'. בהתאם טענה צד ג' כי יש לדחות את ההודעה כנגדה.

דיון :

אכן בחינת כתב התביעה של התובעת מעלה כי הטענות בדבר תחולתם של הוראות סעיפים 38 ו 41 לפקודת הנזיקין , לא בא זיכרן בכתב התביעה וכי מצאו את ביטוין אך ורק בסיכומי התובעת. יחד עם זאת על מנת להסיר ספק מלב ומפאת העובדה כי הצדדים מצאו לנכון להתייחס אליהן, בסיכומיהם המפורטים, תינתן בזאת התייחסותי כדלקמן :

הנטל על מי – הוראות סעיף 41 והוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין בדבר "דבר מסוכן"

עסקינן בשאלה על מי מוטל נטל הראיה. התובעת טוענת כי יש מקום להחיל בענייננו את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין וכן את הכלל הקבוע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין ולפיהם עובר הנטל על כתפיה של הנתבעת שלא היתה במעשיה התרשלות שתחוב בגינה.

סעיף 41 מורה על היפוך הנטל במקרה בו לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק , הנזק נגרם כתוצאה מנכס אשר היה בשליטת הנתבע ונראה לבית המשפט כי המקרה אשר גרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי אכן ננקטה זהירות סבירה.

במקרה אשר בפני, נגרם הנזק בהתאם לטענת התובעת, כתוצאה מהפסקת אספקת החשמל. משכך, התנאי הראשון אינו מתקיים באשר התובעת ידעה היטב מהן הנסיבות אשר גרמו לנזק ואף טענה כן בכתב תביעתה. די בכך על מנת לדחות את הטענה אך אף לו היה תנאי זה מתקיים, עדיין היתה התובעת צריכה להוכיח את קיומו של התנאי השני, כי הנזק נגרם כתוצאה מנכס אשר היה בשליטת הנתבעת. הנזק נגרם כתוצאה מהפסקת אספקת החשמל וספק בעיני אם אספקת החשמל יכולה להיחשב נכס בשליטת הנתבעת. זהו שירות אותו מעניקה הנתבעת. אף אם תאמר כי אותה הפסקת אספקת החשמל נגרמה כתוצאה מפגיעה בכבל של הנתבעת, הרי שכבר נפסק כי אמנם יש לחברת חשמל שליטה חלקית באותם כבלי חשמל משום שהיא המניחה והפורסת אותם במקומם כמו גם היחידה הרשאית לבצע בהם פעולות תחזוקה, אך כל אלו, אינם בגדר "שליטה" מלאה בכבלים כנדרש בהוראות החוק.

ראה בת.א(ראשל"צ) 2550/03 קדמון נ. חברת החשמל לישראל בע"מ (ניתן ביום 16/4/09). בהעדר קיומם של שני תנאים אלו, גם לו היה מתקיים התנאי השלישי בדבר התרשלות, אשר כפי שיתברר להלן אינו חל, הרי שאין מקום להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעת.

כך אף באשר לטענה כי הנזק נגרם בידי דבר מסוכן – כאמור נגרם הנזק כתוצאה מאי אספקת החשמל לתובעת ולטעמי אין להרחיב את ההגדרה הקבועה בפקודת הנזיקין למעלה מן הנדרש ולראות אף באספקת חשמל או באי אספקתו, "דבר מסוכן" כנדרש בהוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

אני קובעת איפוא כי נטל הראיה היה ונותר על כתפיה של התובעת ואין מקום להעברתו על כתפי הנתבעת.

התובעת טענה לרשלנות – האם הוכחו יסודות העוולה?

לא יכול להיות חולק כי על הנתבעת רובצת חובת אחריות מושגית כלפי צרכניה. חברת החשמל אחראית לשקוד שקידה ראויה לאספקת חשמל לציבור כולו, באיכות ואמינות סבירה. יש לבחון איפוא באם מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, בנסיבות אשר בפני. בעניין זה נקבע בהלכה הותיקה בעניין ועקנין נ. המו"מ בית שמש (ע"א 145/80 פ"ד לז(1) 113) כי יש לקבוע האם בין המזיק הספציפי לניזוק הספיציפי, בנסיבותיו של המקרה, קיימת חובת זהירות וכי חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה שעל בית המשפט לבחון הינה, האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק ואם התשובה על כך הינה חיובית, אם אדם סביר צריך היה כעניין שבמדיניות לצפות התרחשותו של אותו הנזק. נפסק כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, אלא אך באשר לסיכון בלתי סביר. סיכון בלתי סביר הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה כזו, שהיא דורשת כי ינקטו אמצעים סבירים על מנת למנעו.